ירח מציץ בחדרי מיתות
שיר מאת- פיליפ רוזנאו, פרופסור למטמטיקה, פיזיקאי, משורר וידיד בחיים, (הסדר אינו קובע).
א.- כל אחד רוצה למות חבוק בזרועות חמות
יוסף ג. מת בבית שקוראים אותו תענוגות.
עלה במדרגות מחבק סחורה בלי מעלית
עד לקומה הרביעית אבל כבר בקומה ג' לבו
גמר לשתף אתו פעולה וזו תמצית העלילה
על מוות בלי תחתית. חלומות בלא תכלית
על יוסף ג.שהיו לו תוכניות בבנק לחסכון
אופציה על רגישות ורגשות חמים חמים
מוצקים כמו החיים וכוונות רציניות לראות
איי סישל עם כלה שלא מצא על המפה.
זרועות המוות חבקו אותו גדול כמו ים
כמו חבר מהצבא שלא ראה שלושים שנה
עד שהנשמה השתחררה מאחיזת נלסון
של הבשר והסתלקה.
חברים, רעים, מציצים נאמנים,
תנו גניחה הגונה לשלום המנוחה של יוסף ג.
שהיה לנקודת חלודה במצבר השכחה.
ב.- יורם א., שרברב תושב, לא סתם פותח
ג'ורות וסתימות, שרות עשרים וארבע שעות,
אבל מכל הפתיחות וסתימות סתומות, חביבות עליו
מכל הן שעות הבוקר הצוננות, כשבא לו בקרירות
עם המכשיר אצל הגברות שהביוב עלה אצלן
עד כאן, או מימיהן פסקו מרדת והן מצפות ליורם
יורם השרברב: פותח ונועל סתימות מת ללא
כוונות עודפות בזרועות צינור של מירי לוי: -
בעלה עלה לה עד כאן, כך בפרוש אמרה, ממש
לא להאמין איזו סתימה מחכה לה בחדר מיטות.
ג.- שושנה נ. נון - בשביל נמרוד. אישה, מה עוד
צריך שנספר אותה ואת עסיס שדיה שטוב להן
בין ידיים היודעות לתמוך, זרועות פלדה כמו של
טלוויזיה שניתן לסמוך על הדמעות שהן מנפיקות
בטלנובלה של השעה חמש טוב, גם שש היא שעה
נאה לעוד הנפקה קטנה. גם שושנה מתה, זה לגמרי
אנושי, לא? למגע חם, לא מגהץ ולא רותח אחד
שבזרועותיו נפתחת הנשמה כמו שולחן פוקר קטן.
בהחלט ג'וקר לא חובה, ולא אס, כי עוד לא פס זמנה:
אמנם שושנה נ. פוסעת לאיטה, אבל איזו תפיסה!
למהירי החלטה נותר מקום שמור בקרון שינה.
רכבת לילה אל נשמה גדולה שקוראים אותה שושנה.
ד.- יעקב ל. נקטף פורח בזרועות תמנון.
תנו את הכבוד השמור לתואר: גבר שכזה.
כמה חבל, גם לתמנון לא הרבה יצא מזה.
על הכותב, פרופ' פליפ רוזנאו: http://library.osu.edu/sites/users/galron.1/01525.php
כותב, מבקר ומייחל.
